תמ”א 38 כחלק מפתרון כולל לחיזוק מבנים

תמא 38 – חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה

לכאורה, המדינה צריכה הייתה להשקיע את הסכומים הנדרשים בחיזוק מבנים ולא להשאיר את הנושא להתארגנות פרטית של בעלי נכסים ויזמים. הבעיה היא כמובן כלכלית. עלות חיזוק מבנה אחד מוערכת בסכום של מאות אלפי שקלים חדשים. חשבון מהיר ופשוט מראה כי ידרשו תקציבי עתק של מיליארדים כדי לתת מענה לכל הבניינים הזקוקים לחיזוק.

ההתמודדות עם הסכנות הטמונות ברעידות אדמה מחייבת התייחסות כוללת המקיפה נושאים רבים. תמא 38 מהווה נדבך אחד מתוך מכלול רחב של הסדרים אחרים הנדרשים להיערכות בפני רעידות אדמה בכלל ולהבטחת עמידות מבנים בפרט. תמ”א 38 עוסקת בהיבטים תכנוניים וסטטוטוריים של חיזוק מבנים קיימים בלבד. התייחסות זו היא חלק מהפתרון הכולל הנדרש לחיזוק מבנים. נדרשים צעדים משלימים ביניהם: הסדרים כלכליים, חוקיים-משפטיים, נושאי הסברה ופרסום, אשר בלעדיהם השגת המטרה של חיזוק מבנים קיימים תהיה חלקית בלבד.
מבנים חדשים חייבים לעמוד בתקן ישראלי 413 לשם עמידותם בפני רעידות אדמה. תמא 38 נועדה לאפשר חיזוק מבנים קיימים שלא נבנו על פי התקן הנ”ל על מנת לשפר עמידותם בפני רעידות אדמה. הוראות תמ”א 38 קובעות את המסגרת הסטטוטורית שתאפשר מתן היתרי בניה מכוחה, וכן מציעה תמריצים שיעודדו את החיזוק ויאפשרו אותו מבחינה כלכלית. זאת תוך שמירה על איזון בין הצורך לחיזוק ומימונו ובין שיקולים עירוניים רחבים אחרים.

התקן הישראלי לעמידות מבנים ברעידות אדמה – ת”י 413 – אושר לראשונה בשנת 1975 (עדכון אחרון: אוקטובר 1998). עד למועד זה לא היה תקן מחייב לבניה עמידה בפני רעידות אדמה. בהנחה כי הוראות התקן לא יושמו מיד עם אישורו, לאור משכי הזמן הדרושים להליכי תכנון, רישוי וביצוע של מבנים, נקבע בהוראות התמ”א כי הוראותיה תחולנה על מבנים קיימים שהיתר הוצא לבנייתם קודם ליום ה- 1 בינואר 1980.

תמא 38 אינה חלה על מבנים שהתקן פטר אותם מתחולתו הכוללים, בין השאר, מבנים עד 2 קומות בשטח של עד 400 מ”ר (באזורים בהם מקדם התאוצה האופקית הוא נמוך), מבנים שאינם מאוישים רוב הזמן כגון מחסנים וכדומה. תמא 38 גם אינה חלה על מבנים שנקבעו להריסה בתכנית מאושרת.